מאמר שהתפרסם בספר החדש 'תחומין' היוצא מדי שנה על-ידי מכון צומת, טוען הרב יונתן רזיאל ממעלה אדומים כי אסור לפגוע בקורא בתורה ששוגה, ומוטב לא לתקן בתורה, כדי שלא ייעלבו.

הערה לקורא היא הלבנת פנים ולכן היא עבירה על איסור תורה. מה שאין כן קריאה בתורה היא ציווי מדברי חכמים, לדברי רוב הפוסקים, ואין לגעור בקורא גם אם יטעה בקריאה, אפילו אם השמיט אותיות וודאי אם טועה בניקוד ובטעם.

"הלבנת פנים היא איסור דאורייתא, והמבייש עובר על לאו של אונאת דברים, סניף של שפיכות דמים, ביטול כבוד הבריות ו'לא תשא עליו חטא'. במקרה זו הוא מקיים מצווה הבאה בעבירה". לדבריו, גם אם צריך לתקן חל איסור מוחלט שיחידים מהציבור יצעקו על הקורא, מחשש להלבנת פנים, אלא יש להעמיד גבאי יחיד שיהיה אחראי לכך.

הרב רזיאל מטעים כי יש להיזהר במיוחד בבעל קריאה צעיר, הפגיע יותר מאדם מבוגר.

במאמרו הוא מספר על נער חילוני יתום מאב, שהתקרב לתורה ולמצוות, בגיל 15 עלה ל'בר-מצוה' וקרא בתורה. כשטעה תיקנו אותו מתוך הקהל, והיו שניסו להשתיקם, וכתוצאה מהמהומה ומהמבוכה הנער התרגש ונפגע עד שירד באמצע הקריאה כשעיניו זולגות דמעות ולא חזר לקרוא, וגם עזב את הדת.

"לא תמיד הקורא בתורה זוכה ליחס הולם, ופעמים הוא הופך לטרף קל לציבור הנדמה ללהקת אריות האורבת לו. למעשה, 'מנהג ישראל' הוא שבציבור מתקנים כל שגיאה של הקורא, לא רק שגיאות הנושאות עמן שינוי משמעות, אלא גם שגיאות בהטעמת מלעיל ומלרע או בטעמים שאין בהן שינוי משמעות.

בדרך כלל ה'תיקון' נעשה באמצעות צעקות מכל עבר. פעמים גערה זו עלולה לבייש את הקורא, וקוטעת את רצף הקריאה. מלבד ביזיון קדושת בית הכנסת והמתפללים, ההפרעות מקשות על הבנת הקריאה ועלולות להשיג את התוצאה ההפוכה שהתכוונו הצועקים. קהילות אחדות ממנים גבאי מיוחד שאחראי להתיקונים, ובאופן זה נמנעים מביזוי המקום, אבל עדיין נותרה סכנת הלבנת הפנים ובלבול הקורא והשומעים גם יחד".